La Parachat Devarim, toujours lue le Shabbat précédant Tisha BeAv, ouvre le dernier discours de Moïse. Ce sont des paroles de réprimande et un résumé de quarante années d'errance dans le désert. Moïse rappelle par allusions le péché des explorateurs, un péché qui fut la racine de la destruction et des pleurs pour des générations. Et c'est précisément de ces paroles dures que nous trouvons le chemin vers la consolation et l'espoir.
Moïse commence ses paroles en détaillant les endroits où les Israélites ont irrité l'Éternel. Il mentionne Paran, le lieu du péché des explorateurs, et réprimande le peuple pour avoir méprisé une terre de délices. Ce n'était pas seulement une erreur, mais un rejet du don de D.ieu et de leur destinée.
Le péché des explorateurs fut si grave qu'il transforma la nuit de Tisha BeAv d'une nuit de joie potentielle (les explorateurs sont revenus à Tisha BeAv) en une nuit de pleurs pour toutes les générations. Ils ont fait perdre à toute une nation le droit d'entrer en Terre Promise.
De manière surprenante, au milieu de la description de la punition de la génération des explorateurs, Moïse insère son histoire personnelle : "Contre moi aussi, l'Éternel s'irrita à cause de vous, en disant : 'Toi non plus, tu n'y entreras pas.'" Apparemment, les versets font référence au péché des eaux de Meribah, mais Moïse lie son sort à celui du peuple dans le péché des explorateurs.
Selon le sens simple, Moïse a été puni pour avoir frappé le rocher au lieu de lui parler. Mais ici, Moïse dit au peuple : "à cause de vous". Les commentaires expliquent que le comportement du peuple au fil des générations, qui a commencé avec le péché des explorateurs, a finalement conduit à la situation où Moïse a frappé le rocher. La mort de Myriam, qui fournissait le puits, a provoqué une pénurie d'eau, qui a entraîné les plaintes du peuple, qui ont conduit au péché de Moïse.
Il leur dit : Si vous aviez été méritants, Myriam aurait vécu, le puits aurait continué, et je ne serais pas arrivé à cette situation. La responsabilité est partagée. Si vous aviez mérité d'entrer en Terre Promise immédiatement après deux ans dans le désert, Myriam, Aaron et moi serions entrés avec vous.
Le lien avec la destruction s'intensifie lorsque nous arrivons au Psaume 137, la célèbre complainte des exilés après la destruction du Premier Temple. Le roi David, par son esprit saint, voit l'exil futur et décrit la douleur des Israélites.
Ce n'est pas seulement une description historique. C'est l'expression d'une profonde douleur émotionnelle, de la perte du foyer spirituel et physique. Ils sont assis au bord des fleuves de Babylone, et le souvenir de Sion les fait pleurer.
Le psaume continue, décrivant la demande de leurs ravisseurs babyloniens :
Les Babyloniens, qui ont capturé les Lévites, leur demandent de jouer de leurs harpes et de chanter les cantiques du Temple pour se moquer d'eux. Les Lévites, habitués à jouer avec sainteté dans le Temple, font face à un terrible dilemme.
La réponse des Lévites est un acte de sacrifice de soi. Le Midrash raconte qu'ils se sont mordu le bout des doigts jusqu'à les couper pour ne pas pouvoir jouer. Ils disent : "Comment chanterions-nous le cantique de l'Éternel sur une terre étrangère ?". Ils refusent de profaner la sainteté du chant et de la musique qui étaient destinés uniquement au service de D.ieu dans le Temple.
De cette douleur et de ce refus naît le serment éternel, un serment que chaque marié prononce sous la houppa :
Ce n'est pas seulement le serment des Lévites en exil à Babylone. C'est la voix du roi David, et plus profondément, c'est la voix du Saint, béni soit-Il, Lui-même. Le Zohar sacré explique que D.ieu a juré par Sa main droite, pour ainsi dire, qu'Il n'oublierait pas Jérusalem.
Le Saint, béni soit-Il, dans Son amour pour le peuple d'Israël, a juré qu'Il n'oublierait pas Sa promesse de reconstruire Jérusalem. Même lorsqu'Il punit Israël pour ses péchés, Il pleure sa destruction. Sa joie ne sera pas complète tant que Jérusalem ne sera pas reconstruite dans son intégralité, et le mot "Jérusalem" (Yeroushalayim) lui-même fait allusion à "Crainte/Révérence" (Yira) et "Complet" (Shalem) - la complétude qui viendra à la fin des temps, lorsque le monde entier reconnaîtra la royauté de D.ieu.
Le roi David voit dans son esprit saint non seulement la destruction du Premier Temple par Babylone, mais aussi la destruction du Second Temple par Édom (Rome), et demande à D.ieu de se souvenir du jour de la vengeance. La rédemption complète inclut la reconstruction de Jérusalem et la chute de ses ennemis.
Ainsi, la Parachat Devarim nous enseigne que même dans la réprimande, il y a de l'espoir. Moïse, en rappelant les fautes du passé, prépare le peuple à l'avenir. Il leur montre que chaque génération a sa responsabilité, et que le chemin vers la rédemption passe par la reconnaissance des erreurs et l'engagement à ne pas les répéter.
Le Psaume 137, lu pendant les trois semaines de deuil menant à Tisha BeAv, devient ainsi non seulement un chant de douleur, mais aussi un chant d'espoir. Le serment de ne jamais oublier Jérusalem est un serment de fidélité éternelle, qui garantit que la rédemption viendra, que le Temple sera reconstruit, et que la gloire de D.ieu brillera à nouveau de Sion.
Même dans les moments les plus sombres de l'histoire juive, le lien avec Jérusalem n'a jamais été rompu. Ce serment, prononcé sous la houppa, rappelle à chaque génération que notre joie n'est pas complète tant que Jérusalem n'est pas reconstruite. C'est un appel à l'action, à la prière, et à l'espoir en la rédemption finale.
Parashat Devarim, always read on the Shabbat before Tisha BeAv, opens Moses' final address. These are words of rebuke and a summary of forty years of wandering in the wilderness. Moses alludes to the sin of the spies, a transgression that became the root of destruction and weeping for generations. Yet from these harsh words, we find the path to consolation and hope.
Moses begins by detailing the places where the Israelites angered the Eternal. He mentions Paran, the location of the sin of the spies, rebuking the people for despising a land of delight. This was not merely an error, but a rejection of God's gift and their destiny.
The sin of the spies was so grave that it transformed the night of Tisha BeAv from a potential night of joy (the spies returned on Tisha BeAv) into a night of weeping for all generations. They caused an entire nation to lose the right to enter the Promised Land.
Surprisingly, amid describing the punishment of the generation of spies, Moses inserts his personal story: "The Lord was also angry with me because of you, saying: 'You too shall not enter there.'" While the verses apparently refer to the sin at the waters of Meribah, Moses links his fate to the people's sin of the spies.
According to the simple meaning, Moses was punished for striking the rock instead of speaking to it. But here, Moses tells the people: "because of you." The commentators explain that the people's behavior over generations, beginning with the sin of the spies, ultimately led to the situation where Moses struck the rock. Miriam's death, which supplied the well, caused a water shortage, which led to the people's complaints, which led to Moses' sin.
He tells them: If you had been worthy, Miriam would have lived, the well would have continued, and I would not have reached this situation. The responsibility is shared. If you had merited entering the Promised Land immediately after two years in the desert, Miriam, Aaron, and I would have entered with you.
The connection to destruction intensifies when we reach Psalm 137, the famous lament of exiles after the destruction of the First Temple. King David, through his holy spirit, foresees the future exile and describes the pain of the Israelites.
This is not merely a historical description. It expresses profound emotional pain, the loss of the spiritual and physical home. They sit by the rivers of Babylon, and the memory of Zion makes them weep.
The psalm continues, describing the demand of their Babylonian captors:
The Babylonians, who captured the Levites, ask them to play their harps and sing the Temple songs to mock them. The Levites, accustomed to playing with holiness in the Temple, face a terrible dilemma.
The Levites' response is an act of self-sacrifice. The Midrash recounts that they bit off their fingertips so they could not play. They say: "How shall we sing the Lord's song in a foreign land?" They refuse to desecrate the holiness of song and music that were meant solely for God's service in the Temple.
From this pain and refusal emerges the eternal oath, an oath that every groom recites under the wedding canopy:
This is not only the oath of the Levites in Babylonian exile. It is the voice of King David, and more profoundly, it is the voice of the Holy One, Blessed be He, Himself. The holy Zohar explains that God swore by His right hand, so to speak, that He would not forget Jerusalem.
The Holy One, Blessed be He, in His love for the people of Israel, swore that He would not forget His promise to rebuild Jerusalem. Even when He punishes Israel for their sins, He mourns its destruction. His joy will not be complete until Jerusalem is rebuilt in its entirety, and the word "Jerusalem" (Yeroushalayim) itself alludes to "Fear/Reverence" (Yira) and "Complete" (Shalem) - the completeness that will come at the end of days, when the entire world recognizes God's kingship.
King David sees in his holy spirit not only the destruction of the First Temple by Babylon but also the destruction of the Second Temple by Edom (Rome), and asks God to remember the day of vengeance. Complete redemption includes the rebuilding of Jerusalem and the fall of its enemies.
Thus, Parashat Devarim teaches us that even in rebuke, there is hope. Moses, by recalling past failings, prepares the people for the future. He shows them that every generation has its responsibility, and that the path to redemption passes through acknowledging mistakes and committing not to repeat them.
Psalm 137, read during the three weeks of mourning leading to Tisha BeAv, thus becomes not only a song of sorrow but also a song of hope. The oath never to forget Jerusalem is an oath of eternal faithfulness, guaranteeing that redemption will come, that the Temple will be rebuilt, and that God's glory will shine again from Zion.
Even in the darkest moments of Jewish history, the connection to Jerusalem was never broken. This oath, recited under the wedding canopy, reminds each generation that our joy is not complete until Jerusalem is rebuilt. It is a call to action, to prayer, and to hope in the final redemption.
פרשת דברים, הנקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, פותחת את נאום הפרידה של משה רבנו. אלו הם דברי תוכחה וסיכום של ארבעים שנות נדודים במדבר. משה מזכיר ברמיזות את חטא המרגלים, חטא שהיה שורש החורבן והבכי לדורות. ודווקא מתוך דברי התוכחה הקשים הללו אנו מוצאים את הדרך אל הנחמה והתקווה.
משה פותח את דבריו בפירוט המקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את השם. הוא מזכיר את פארן, מקום חטא המרגלים, ומוכיח את העם על שבזה ארץ חמדה. זו לא הייתה רק טעות, אלא דחיית מתנת ה' וייעודם.
חטא המרגלים היה כה חמור עד שהפך את ליל תשעה באב מלילה של שמחה פוטנציאלית (המרגלים חזרו בתשעה באב) ללילה של בכי לכל הדורות. הם גרמו לעם שלם לאבד את הזכות להיכנס לארץ המובטחת.
באופן מפתיע, באמצע תיאור העונש של דור המרגלים, משה מכניס את סיפורו האישי: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם." לכאורה, הפסוקים מתייחסים לחטא מי מריבה, אבל משה קושר את גורלו לגורל העם בחטא המרגלים.
לפי הפשט, משה נענש על שהכה את הסלע במקום לדבר אליו. אבל כאן משה אומר לעם: "בגללכם". המפרשים מסבירים שהתנהגות העם לאורך הדורות, שהתחילה בחטא המרגלים, הובילה בסופו של דבר למצב שבו משה הכה את הסלע. מות מרים, שסיפקה את הבאר, גרם למחסור במים, שהוביל לתלונות העם, שהובילו לחטא משה.
הוא אומר להם: אילו הייתם זכאים, מרים הייתה חיה, הבאר הייתה נמשכת, ואני לא הייתי מגיע למצב הזה. האחריות משותפת. אם הייתם ראויים להיכנס לארץ מיד אחרי שנתיים במדבר, מרים, אהרון ואני היינו נכנסים איתכם.
הקשר לחורבן מתעצם כשאנו מגיעים לתהילים קלז, קינת הגולים המפורסמת לאחר חורבן בית המקדש הראשון. דוד המלך, ברוח קדשו, רואה את הגלות העתידית ומתאר את כאבם של ישראל.
זה לא רק תיאור היסטורי. זה ביטוי לכאב רגשי עמוק, לאובדן הבית הרוחני והפיזי. הם יושבים על נהרות בבל, וזכר ציון גורם להם לבכות.
המזמור ממשיך ומתאר את דרישת שוביהם הבבלים:
הבבלים, ששבו את הלווים, מבקשים מהם לנגן בכנורותיהם ולשיר את שירי המקדש כדי ללעוג להם. הלווים, שהורגלו לנגן בקדושה במקדש, עומדים בפני דילמה נוראה.
תגובת הלווים היא מעשה של מסירות נפש. המדרש מספר שהם נשכו את קצות אצבעותיהם עד שחתכו אותן כדי שלא יוכלו לנגן. הם אומרים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" הם מסרבים לחלל את קדושת השירה והנגינה שהיו מיועדים רק לעבודת ה' במקדש.
מתוך כאב זה ומסירבות זו נולדת השבועה הנצחית, שבועה שכל חתן נושא תחת החופה:
זו לא רק שבועת הלווים בגלות בבל. זה קולו של דוד המלך, ויותר עמוק מכך, זה קולו של הקדוש ברוך הוא עצמו. הזוהר הקדוש מסביר שה' נשבע בימינו, כביכול, שלא ישכח את ירושלים.
הקדוש ברוך הוא, באהבתו לעם ישראל, נשבע שלא ישכח את הבטחתו לבנות מחדש את ירושלים. אפילו כשהוא מעניש את ישראל על חטאיהם, הוא מתאבל על חורבנה. שמחתו לא תהיה שלמה עד שירושלים תיבנה בשלמותה, והמילה "ירושלים" עצמה רומזת ל"יראה" ו"שלם" - השלמות שתבוא בסוף הימים, כשהעולם כולו יכיר במלכות ה'.
דוד המלך רואה ברוח קדשו לא רק את חורבן בית ראשון על ידי בבל, אלא גם את חורבן בית שני על ידי אדום (רומי), ומבקש מה' לזכור את יום הנקמה. הגאולה השלמה כוללת את בניין ירושלים ונפילת אויביה.
כך, פרשת דברים מלמדת אותנו שגם בתוכחה יש תקווה. משה, בהזכירו את כשלונות העבר, מכין את העם לעתיד. הוא מראה להם שלכל דור יש את האחריות שלו, ושהדרך לגאולה עוברת דרך הכרה בטעויות והתחייבות לא לחזור עליהן.
תהילים קלז, הנקרא במהלך שלושת השבועות של אבלות המובילים לתשעה באב, הופך כך לא רק לשיר של צער אלא גם לשיר של תקווה. השבועה לעולם לא לשכוח את ירושלים היא שבועת נאמנות נצחית, המבטיחה שהגאולה תבוא, שבית המקדש ייבנה מחדש, וכבוד ה' יזרח שוב מציון.
אפילו ברגעים האפלים ביותר של ההיסטוריה היהודית, הקשר לירושלים לא נותק מעולם. שבועה זו, הנאמרת תחת החופה, מזכירה לכל דור שהשמחה שלנו אינה שלמה עד שירושלים תיבנה. זו קריאה לפעולה, לתפילה ולתקווה בגאולה הסופית.